הם הטיפו. הם היו מהרחוב. הם היו משוגעים. איזה יופי

פעם היה כיף. למה? כי פעם ידעו לעשות דיכאון.
ובעצם לא מדובר על כזה מזמן, כולה על תחילת הניינטיז.
בעידן שאחרי הימים הגדולים של הקיור והסמיתס, כשניק קייב הפך למיינסטרים, הגיעו להם MANIC STREET PREACHERS מוויילס והביאו אותה באלבום ראשון מדהים עם שיר אלמותי בשם MOTORCYCLE EMPTYNESS.
האלבום השני שלהם, שהצליח הרבה פחות, נקרא GOLD AGAINST THE SOUL. מי שמכיר את האבלומים המאוחרים יותר של הפריצ'רז עלול לחשוב שמדובר על להקה אחרת לגמרי.

האלבום הזה הביא רמות חדשות לדיכאון. האלבום הזה פוצץ את הרמקולים. ובעיקר, האלבום הזה היה (ועדיין) פשוט מעולה.
עם שירים כמו "From Despair To Where", "Life Becoming A Landslide" ו-"Symphony Of The Tourette" (מחלת נפש קשה), אין ספק שדיכאון היה התמה המרכזית.
ואיזה כיף להיות תיכוניסט ולשמוע מוזיקה דכאונית – אין על זה, תאמינו לי.
המאניקס הפכו עם השנים ללהקה מסחרית ממדרגה ראשונה, שאמנם המשיכה לעשות מוזיקה טובה, אבל איבדה את העוצמה האמיתית שלה, שהיתה נעוצה ברצון למרד וחוסר שמחת החיים.
מספיק לסכם במשפט כמו:

There's nothing nice in my head

The adult world took it all away

I wake up with same spit in my mouth

I cannot tell if it is real or not

אחח, איזה כיף היה להיות בדיכאון.